הזיכרון שחייב להפוך לזעם

ככל שאנו מתקרבים לציון השנה לטבח ה-7 באוקטובר, נדמה כי הניסיון להכניס את הכאב הלאומי לתוך מסגרת של יום זיכרון רשמי הוא לא רק מלאכותי, אלא מסוכן. איילה מצגר, שמשפחתה חוותה את הזוועה על בשרה, מציבה מראה מול פני החברה הישראלית: ה-7 באוקטובר הוא לא אירוע שחלף, הוא מציאות יומיומית שחייבת להמשיך לבעור בנו עד שייעשה צדק. הקריאה שלה לזכור גם ב-27 באוקטובר, ובכל יום אחר, היא תזכורת לכך שהפצע עדיין פתוח ומדמם.

הקונספציה שעדיין מנהלת אותנו

שלוש שנים אחרי, והשיח הציבורי עדיין תקוע בתוך אותן תבניות של יהירות וקונספציה. בעוד הדרגים המדיניים והביטחוניים ממשיכים להפריח סיסמאות על "פתיחת שערי גיהינום" וניצחון מוחלט, הציבור נותר עם השאלות הקשות. האם באמת למדנו משהו? האם האחראים למחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה אכן נותנים את הדין, או שמא אנחנו עדים למחול של טיוח פוליטי שנועד לשמר כיסאות על חשבון דם הנרצחים?

האזרחים הם השומרים האחרונים

מצגר מדגישה נקודה קריטית: האחריות אינה רק של המערכת, היא של האזרחים. אם הציבור הישראלי יבחר להמשיך הלאה, לשכוח, ולהתמכר לשגרה המדומה, האחראים למחדל ימשיכו לחמוק מהדין. הדרישה לחקירה אמיתית, נוקבת ובלתי מתפשרת היא לא רק עניין של צדק היסטורי, אלא תנאי הכרחי להישרדותנו כאן. בלי חשבון נפש אמיתי, אנחנו נידונים לחזור על אותן טעויות בדיוק.

המאבק על הנרטיב

אל מול הניסיונות להשקיט את הרוחות ולעבור לסדר היום, עומדות משפחות החטופים והנרצחים כחומה בצורה. המאבק שלהן הוא המאבק של כולנו. כל ניסיון להפוך את ה-7 באוקטובר ל"עוד יום בלוח השנה" הוא בגידה בערכים שעליהם קמה המדינה. הזיכרון חייב להיות אקטיבי, בועט ומעורר סערה, בדיוק כפי שמצגר דורשת.

הגיע הזמן להפסיק לשתוק

הגיע הזמן שהציבור יפסיק להסתפק בהצהרות ריקות מתוכן. הגיע הזמן לדרוש תשובות, לא רק מהאויב שמעבר לגבול, אלא ממי שהיו אמורים להגן עלינו בבית. אם לא נדע להפנות את האצבע המאשימה למקום הנכון, ה-7 באוקטובר יהפוך לכתם שחור שלא ימחה לעולם. האם אנחנו מוכנים להמשיך לחיות באשליה, או שאנחנו מוכנים להילחם על האמת שלנו?

סוף עידן התמימות

הקריאה של איילה מצגר היא קריאת השכמה. היא מזכירה לנו שגם כשהשמש שוקעת, הזיכרון חייב להישאר דולק. לא מדובר רק בטקסים, אלא בשינוי תפיסתי עמוק. ישראל של אחרי ה-7 באוקטובר לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך באותה דרך. מי שלא מבין זאת, לא רק שאינו ראוי להנהיג, הוא מהווה סכנה לעתיד כולנו. הגיע הזמן להפסיק את הדיבורים ולהתחיל במעשים – כי הזיכרון הוא הנשק הכי חזק שלנו מול אלו שביקשו להשמידנו.