מרלון ברנדו, בדמותו הבלתי נשכחת של קולונל קורץ ב”אפוקליפסה עכשיו”, היה פעם קצין מזהיר. אידיאליסט. גיבור מלחמה. אבל כשהגיע עמוק מדי אל תוך הג’ונגל, הרחק מכל פיקוח, הוא נשאב לשיגעון ולפרנויה. האויבים הפכו לדמיונות, המלחמה הפכה לאובססיה אישית, והסוף—בלתי נמנע. הוא הקים לעצמו ממלכה קטנה בין העצים, מוקף בילידים הסרים למרותו, ממלמל על צדק, בגידה ודם. ככל שחלפו הימים, כך התנתק מהעולם שבחוץ. ההיגיון הוחלף בחזיונות. הדמיון הפך למציאות. וכששלחו להביא אותו הביתה, זה כבר היה מאוחר מדי.
ובישראל של 2025, בוגי יעלון חי בסרט משלו. פעם הוא היה רמטכ”ל, גיבור ביטחוני, מנהיג. האיש שכונה “מר ביטחון” נדד הרחק מהזירה שבה קיבל החלטות אמיתיות, ונשאר עם הד קלוש של תפארתו. שנים רבות הוא חי בקיבוץ גרופית, אך לאחרונה גם משם נדחק החוצה, כמעט כמו גנרל שהודח והוגלה אל הג’ונגל הפרטי שלו. שם, במקום לחזור למציאות, הוא הולך ומעמיק במחשבותיו הקודרות. מוקף בשאריות השמאלנים שנותרו לו, הוא מקים לעצמו ממלכה קטנה של תסכול, זעם ואובססיה.
כמו קולונל קורץ, גם הוא משדר מתוך מעוזו המרוחק, שולח הקלטות ומכתבים, משמיע את קולו מתוך האפלה. פעם זו הייתה פרשת הצוללות, היום קטרגייט, ומחר—מי יודע? תמיד יש בגידה לחשוף, תמיד יש קונספירציה חדשה לרדוף אחריה. אבל בעוד קולונל קורץ ניהל את מלחמותיו בג’ונגלים של וייטנאם, בוגי עושה זאת מתוך הג’ונגל הווירטואלי של הרשתות החברתיות. ההיגיון הולך ונעלם, המציאות מתערפלת, והאשמותיו הופכות קיצוניות יותר ויותר.
וכך, בזמן שישראל נלחמת את מלחמתה האמיתית, בוגי בונה לה אפוקליפסה אחרת—כזו שבה מנהיגי המדינה הם בוגדים, צה”ל נגוע בשחיתות, והכל מתפורר מבפנים. עכשיו, האיש שהיה רמטכ”ל בעצמו, מי שפיקד על חיילים בשטח, כבר לא מסתפק בהאשמות שווא על פרשיות ישנות. לאחרונה, הוא הרחיק לכת והאשים את ישראל ב”טיהור אתני” בעזה—דווקא בזמן שהמדינה נלחמת על קיומה מול אויב רצחני.
והסוף? הסוף ידוע.
כמו קולונל קורץ, שגם כשהבין שהפסיד לא ויתר עד שהביא חורבן על הכל, גם בוגי ממשיך במסע ההרס שלו. גם הוא מוקף בחסידים עיוורים שמאמינים לכל מילה, גם הוא שקוע עמוק מדי בשיגעון מכדי לשוב. קורץ פוצץ את ממלכת האימה שלו יחד עם יושביה, כשהוא עצמו עומד במרכזה, מסרב להינצל. וברקע, מתנגן The End של הדורס, מכריז על חורבן שהפך לבלתי נמנע.
עד לאן עוד יוביל אותו השיגעון? עד כמה עוד יתעמק התסכול? ומה מפחיד אותו יותר—המצב הביטחוני של ישראל, או הפחד שהוא עצמו יישכח?
Commentaires