הדלת החצי פתוחה

הטמפרטורה בחוץ הייתה עשר מעלות. הקברניט הודיע במערכת הכריזה שהשעה היא אחת וחצי בלילה, בעוד המטוס שלנו נוחת בתל אביב. עליתי על טיסת הלילה הזו מאנגליה בלב הולם ובהתראה של רגע, מיד אחרי שקיבלתי טלפון מפקידת הרווחה שהודיעה לי דבר אחד: הפגישה מתקרבת.

מיד כשהגעתי הביתה אבא מסר לי שרותי מחפשת אותי. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. כל חיי גדלתי בתוך ענן של סימני שאלה. מי היו הוריי הביולוגיים, מדוע נמסרתי, היכן הם גרים, באיזה בית חולים נולדתי?. עשרים וארבע שנים הייתי תעלומה עבור האישה שילדה אותי, והיא הייתה דמות אלמונית לחלוטין עבורי. עכשיו, המציאות עמדה להכות בי.

כמה שעות מאוחר יותר, מצאתי את עצמי עומד במסדרון של משרדי השירות למען הילד, כולי בסערה ובעייפות מטיסת הלילה. אבל דווקא עכשיו, ברגע המכריע והשברירי ביותר בחיי, השומר בקבלה החליט שאין לי אישור כניסה. זה הרגיש כמו שמישהו ניסה למתוח אותי עוד קצת, כאילו שעשרים וארבע השנים האלה לא היו מספיקות.

מעבר לדלת, בתוך החדר, ישבה אישה שמעולם לא הכרתי. ידעתי רק שלפני למעלה משני עשורים, כשנולדתי, היא פתחה את השמיכה שעטפה אותי בבית החולים, הביטה בי ורצתה אותי לעצמה, אך נאלצה לוותר. עמדתי מחוץ לחדר, ממתין, בעוד הדלת ככה הייתה חצי פתוחה כזאת. ידעתי שברגע שאחצה את המפתן, דבר לא יחזור להיות כשהיה. לא ידעתי גם באותם רגעים שהאישה שמחכה לי מעבר לדלת, קשורה למשפחה המאמצת שלי בקשר סודי ומצמרר שנמתח לאורך כל חיי. אבל כדי להבין איך הגענו אל אותה נקודת זמן, אני צריך לחזור אחורה, אל הסלון שבו הונחתי בתוך סלקל כתינוק בן שלושה חודשים.

תמונות חיים ומסע אל העבר

תמונות חיים

כל כך הרבה תמונות חיים אגורות לי בזיכרון. אני מנסה לחפור בתוך הראש ולדלות פיסות אינפורמציה המהולות בניחוחות של נוסטלגיה. צורת החיים שאני זוכר בתור ילד הייתה שונה לחלוטין מהיום. ממרחק השנים, אני יוצא בניסיון להבין את התגלגלות המאורעות, את צירופי המקרים שנתנו לי חיים.

כילד גרנו בלב ליבה של תל אביב של שנות השבעים. אחדות המשפחה הייתה אחד מהערכים החשובים ביותר לאבא שלי. מספר שנים לפני כן, בצעד אופטימי מלא חזון, הוריי החליטו להתחתן. אבי תמיד מזכיר את חברו הטוב דוד, הידוע בכינויו דקל, אשר הכיר בין הוריי בחתונתו שלו. שנים אמא הייתה משתעשעת עם הרעיון שדוד הוא מעין חצי שדכן, חצי נביא, תמיד פועל בסודיות למטרות שרק הוא מודע להם.

בשלב מאוחר יותר, כשהוריי נתקלו בקשיים בהולדת ילדים שוב דוד הגה רעיון מבריק שכולנו חייבים לו את פיקחותו. באחת השבתות הוא שוחח עם אמי והציע להם לאמץ ילד. זמן קצר לאחר מכן, הם קיבלו הודעה מרוחמה, פקידה מעיריית תל אביב, שהודיעה להם שיש ילד מתאים. הוריי הלכו לראות אותו ומיד היה קליק. הילד הזה היה אחי הבכור, אמיר.

ההמתנה לא הייתה חפה מחרדות. דוקטור לוי, הרופא שבדק את אמיר, ביקש להמתין כחודש וחצי עד חודשיים בטרם יאשר את האימוץ. בזמן שחלף, אמי נקשרה מאוד לאמיר, אך אבי נהג להזהיר אותה:

תנסי לא כל כך להתקשר שמא חס ושלום אלוהים ישמור, לא נקבל אותו.

הוא הזכיר לה שזה לא ילד ביולוגי שאין שום שאלה, ושבתהליך כזה אתה תלוי ברצונות של אנשים אחרים. למרבה השמחה, הרופא אישר בסופו של דבר את הילד. אבי תיאר את הרגע שבו הוציא את אמיר מוויצ"ו ככזה שבו כמו איזה זרם עובר לך בגוף. אמיר הביא להוריי אור ושמש הביתה, ושינה את חייהם לחלוטין.

חמש וחצי שנים לאחר מכן, הוריי החליטו לאמץ עוד ילד ואז רוחמה, הפקידה מהעירייה, מסרה להם אותי ואז היינו כבר לממש משפחה. הזיכרון הראשון של אבי ממני בבית הוא של תינוק עטוף בשמיכה, בתוך סלקל שהונח על כיסא בסלון הבית. כך הפכתי לחלק בלתי נפרד מהמשפחה, קולט אל תוכי את מסורותיה. אפילו השגרה של לנסוע לבית העלמין פעמיים או שלוש בשנה תרמה לי את הרגשת השייכות למשפחה שלי.

המגירה נפתחת

סקרנות תמיד הייתה שם, מבעבעת מתחת לפני השטח. כל הפרטים, ולו הפשוטים ביותר, שכל אחד מאיתנו צריך לבניית זהותו, נשארו חסויים לחלוטין. כילד נהגתי להשתעשע עם אגדות מופלאות על ילדים אבודים. גדלתי בידיעה חסרת כל פרטים, אך תמיד ידעתי שהאדם היחידי שיכול לגלותם הוא אני.

לפני שעשיתי את הצעד האקטיבי הראשון, דיברתי עם אחי הבכור, אמיר. שנינו חלקנו את אותו גורל של ילדים מאומצים,

אבל הגישה שלנו אל העבר הייתה שונה. שאלתי אותו:

מה אתה תגיד לי אם אני אגיד לך שזה יום ראשון אני פותח את התיק של האמוצה?

אמיר לא הופתע. זה היה ברור לו שאעשה את זה, הוא ענה בכנות, והוסיף כי ציפה לכך מגיל שמונה עשרה. אבל לגבי עצמו, התשובה שלו הייתה נחרצת: אני לא אעשה את זה. הוא לא ראה בכך בגידה, אלא פשוט בחירה בהישרדות שקטה. עבור אמיר, חוסר ידיעה תמיד פותר את בעיות. המחשבה לחטט בעבר נראתה לו חסרת תוחלת.

אבל המגירה שלי דרשה להיפתח. אני פשוט רוצה לסיים את הפאזל. באוגוסט יצרתי קשר עם משרד העבודה והרווחה. חודשיים מאוחר יותר התיק שלי הגיע לפקידה בשם רותי, שמטפלת בבקשה שלי, ואז רותי סיפרה לי על הוריי הביולוגיים. ישבתי מול רותי בעודה מדפדפת בניירות מצהיבים. המסמכים החלו לקבל צורה של חיים.

היא הציגה בפניי את צו האימוץ, מסמך החתום על ידי השופט שילה. ואז, השם של אמי הביולוגית נאמר. רותי שיתפה אותי בפרטים מתוך הרישומים של העובדת הסוציאלית שראיינה אותה לפני שני עשורים: נערה חיננית, עיניים ירוקות. העובדת מאותם ימים רשמה בתיק את התרשמותה כי מדובר בבחורה מאוד עדינה. כאן התחילו החיים שלך, הבנתי כשעיניי ריחפו על המסמכים. מדמות אלמונית לחלוטין, האם הביולוגית שלי פתאום הפכה למציאות.

פרק שלישי: עיניים עצומות אחרי האהבה

כדי להבין את חלקי הפאזל, הייתי צריך לנסוע אחורה בזמן אל קיץ 1970. כשמזל דיברה איתי על אותם ימים, פניה חזרו להיות פניה של אותה נערה מתבגרת. היא הייתה עדיין ברשות ההורים, ילדה בת חמש עשרה שהלכה עם עיניים עצומות אחרי האהבה.

אהבה ראשונה והבטחות שהופרו

האהבה ההיא פרחה בימי החופש הגדול. הבחור עבד מול בית הוריה, והיה מבוגר ממנה בשבע או שבע שנים – גבר צעיר בן עשרים ושבע מול נערה צעירה. מזל, שסיימה בית ספר עממי ועבדה אז במפעל, מצאה את עצמה מחוזרת. זאת הייתה מין אהבת ילדות כזאת, אבל אהבה טהורה.

תשמרי על עצמך ואני אהיה שלך, הוא הבטיח.

היא זכרה את הנשיקה הראשונה שלהם, רגע שבו רעדה כולה מהתרגשות. הוא מיהר להרגיע אותה ואמר לה שלא תדאג, כי מנשיקה לא נכנסים להיריון. אך ההבטחות הופרו ברגע שהמציאות דפקה על הדלת. כשהיא נכנסה להיריון, הוא פשוט נעלם.

התנערות מאחריות והסתרה

מתוך התיק בארכיון הרווחה עלתה תמונה קרה אף יותר: רותי ציינה כי כשהבחור זומן לשירות בכתב מספר פעמים, הוא סירב להגיע. כשכבר הופיע, הוא הכחיש את ההיריון לחלוטין וטען שזה לא ממנו, אף שלפני שנעלם הציע למזל כסף להפלה. מעל לכל ספק שהוא פשוט התנער מאחריות, סיכמה רותי את מה שקראה בתיק.

• מזל נותרה לבדה והסתירה את מצבה.
• כשסוד ההיריון התגלה, אביה בכה וסירב לקבל את המציאות.
• פקידת הרווחה הפנתה אותה למשפחה אומנת במושב אביחיל.

למרות הכאב והבדידות, התקופה באביחיל נצרבה אצל מזל בדרך פלאית. היה לה היריון מקסים, תקופה שבה היא אהבה את עצמה. כשכולם ישנו, היא נהגה ללכת אל המראה, להביט על בטנה ולהתלהב מכך שיש לה שם תינוק.

פרק רביעי: ויתור בלית ברירה

ככל שהחודשים חלפו, המציאות הממסדית סגרה עליה. בערך בחודש השביעי, רוחמה הפקידה הגיעה למושב וביקשה ממזל לחתום על מסירת הילד למשפחה מאמצת. זה עשה לה בום, והיא הודיעה לרוחמה שהיא לא מוכנה בשום אופן לוותר, ושברצונה לגדל את הילד.

רגע הלידה וההתקשרות

ואז הגיע אותו בוקר של יום שמש מקסים בנובמבר 1971. מזל התעוררה עם ירידת מים. בראשה של מזל באותם רגעים עברה מחשבה אחת ברורה: הנה היא יולדת והתינוק כבר יהיה איתה, וכבר אף אחד לא ישלוט עליה. בשעות אחר הצהריים והערב, החלו הצירים. כעבור כשעתיים של צירים, הורו לה ללחוץ. ואז נולדתי.

עטפו אותי ונתנו לה אותי, והיא החזיקה אותי במשך מעל שעה.

היא התבטאה בקול רם בחדר הלידה מרוב התרגשות והכריזה שילדה בן, שיש לה תינוק יפה. מתוך סקרנות אימהית היא פתחה את החיתולים והשמיכה כדי לבחון אותי, ולא הפסיקה להגיד איזה תינוק מקסים.

פרידה כפויה

אבל לאחר ארבעה ימים, הגיע רגע השחרור מבית החולים. פקיד שישב ליד הדלת הגיש לה מסמכים לחתימה. כשהיא שאלה על מה היא חותמת, הוא השיב שהיא הולכת הביתה והתינוק הולך למשפחה מאמצת שמחכה לו. כשהיא שאלה בייאוש איפה יעשו לי את הברית, הוא פטר אותה באמירה שהמשפחה המאמצת תעשה זאת.

הוויתור, כך תיארה זאת מזל, היה כמו לקחת ממנה דבר יקר שבחיים לא הייתה מוותרת עליו. המחשבה שמישהי אחרת מטפלת בתינוק שלה ומגדלת אותו יצרה בתוכה תחושה של קנאה. אף על פי שנפרדנו, היא מעולם לא עזבה אותי באמת. היא ליוותה אותי למעשה מרחוק לכל אורך הדרך וכל ההתפתחות. היא דמיינה אותי בן חצי שנה מצמיח שיניים, בגיל שנה מתחיל ללכת ואומר אמא ואבא, וחשבה עליי גם כשהגעתי לגיל המצוות.

בפרקים הבאים : הטלפון המפתיע שמזל מקבלת מהרווחה, הטיסה שלי חזרה לארץ, והרגע שבו אנו סוף סוף עומדים פנים אל פנים.