המספרים לא משקרים: ישראל מדממת

מעל 87 אלף נפגעי פעולות איבה מאז השבעה באוקטובר. המספר הזה, שפורסם על ידי המוסד לביטוח לאומי, הוא לא רק נתון סטטיסטי יבש – הוא תעודת עניות למדינה שעדיין מנסה לעכל את גודל האסון שפקד אותה. אלפי משפחות שכולות, עשרות אלפי פצועים בגוף ובנפש, וקהילות שלמות שחרבו ביום אחד. בעוד הציבור מנסה להמשיך בשגרת חייו, עשרות אלפי אזרחים חיים בתוך סיוט מתמשך, כשהם נאלצים להילחם לא רק בטראומה, אלא גם במערכת בירוקרטית אטומה ששכחה את תפקידה המוסרי.

הביטוח הלאומי: מגן או רודף?

השערורייה האחרונה שמרעידה את המערכת היא דרישת הביטוח הלאומי מ-2,700 נפגעי איבה להחזיר כספים שקיבלו עבור טיפולים אלטרנטיביים. מדובר בסכום של כ-15 מיליון שקלים שניתנו כמענה מיידי בתחילת המלחמה, לפני שנקבעו אחוזי נכות רשמיים. במקום לחבק את הנפגעים, המדינה בוחרת לשלוח להם מכתבי דרישה על רכישות כמו סמארטפונים או טיפולים שנועדו להחזיר להם מעט מהשפיות שאבדה. האם זהו היחס הראוי לאנשים שאיבדו את עולמם?

הבירוקרטיה מנצחת את האנושיות

התחושה בקרב הנפגעים היא של הפקרה. עורכי דין המתמחים בתחום מדווחים על עומס בלתי נסבל ועל מלחמה סיזיפית מול ועדות רפואיות שמתנהלות בעצלתיים. בזמן שהמדינה מנהלת ויכוחים על החזרי כספים, הנפגעים נותרים ללא מענה הולם לצרכים הנפשיים והפיזיים שלהם. המערכת, שאמורה להיות רשת הביטחון האחרונה, הפכה למכשול נוסף בדרך לשיקום.

המחיר הכלכלי והחברתי

בנק ישראל מצביע על ירידה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, בין היתר בשל הפגיעה הקשה בנפגעי האיבה ובפצועי צה"ל. הכלכלה הישראלית סופגת מכה אנושה, אך המחיר האמיתי הוא חברתי. כאשר אזרח שנפגע בטבח מרגיש שהמדינה רודפת אותו על כל שקל, האמון במוסדות המדינה נשחק עד דק. זוהי פגיעה אנושה בחוסן הלאומי שלנו.

הגיע הזמן לשינוי כיוון

לא ייתכן ששנה לאחר הטבח, נפגעי האיבה עדיין צריכים להוכיח את סבלם מול פקידים אטומים. המדינה חייבת להפסיק את רדיפת הקורבנות ולהשקיע את המשאבים בשיקום אמיתי, מהיר ונטול בירוקרטיה. אם לא נדע לתמוך במי ששילמו את המחיר היקר ביותר, מה נשאר מהערבות ההדדית שעליה קמה המדינה? הגיע הזמן שהממשלה תתעורר ותפסיק את ההתעמרות בנפגעי ה-7 באוקטובר. הם לא צריכים להיות אויבי המערכת – הם צריכים להיות בראש סדר העדיפויות הלאומי.