הפקרות ביטחונית או כשל מערכתי?

הדיווחים האחרונים על ניסיון החדירה בגבול סוריה צריכים להדיר שינה מכל אזרח ישראלי. מחבל, בחוצפה שאין כדוגמתה, טיפס באין מפריע על סוללת המוצב של צה"ל. לא מדובר במקרה מבודד של "התקרבות לגדר", אלא בחציית קו אדום בוהק. העובדה שחייל נאלץ להשתמש במאג כדי להדוף איום פיזי ישיר על מוצב צבאי מעידה על כך שהאויב כבר לא מפחד – הוא בוחן את הגבולות שלנו, והוא מגלה שהם הרבה יותר גמישים ממה שחשבנו.

האויב מריח חולשה

אנחנו חיים במזרח תיכון שבו חולשה היא הזמנה לטבח. כאשר מחבלים מרגישים בנוח לטפס על סוללות של מוצבים, זהו סימן מובהק לכך שההרתעה הישראלית נשחקת. האם אנחנו באמת מאמינים שירייה בודדת במאג היא התשובה הניצחת? האויב מבין היטב את המגבלות שלנו, את הנהלים הנוקשים ואת החשש מהסלמה. הוא מנצל את זה כדי להפוך את הגבולות שלנו לטיילת של טרור.

הגבול המזרחי והצפוני: זירות של הפקרות

לא מדובר רק בסוריה. אנחנו רואים את אותה תופעה של הברחות אמל"ח בלתי פוסקות בגבול המזרחי, ואת ההתעצמות של גורמים עוינים בכל הגזרות. המציאות בשטח היא שצה"ל נאלץ להגיב לנקודות חיכוך במקום ליזום ולחסל את האיום עוד לפני שהוא מגיע לסוללת המוצב. כל עוד נמשיך להכיל את הניסיונות הללו, אנחנו רק מזמינים את הפיגוע הבא.

הגיע הזמן לשינוי תפיסתי

הגיע הזמן להפסיק עם הגישה המגננתית והפסיבית. חייל במוצב לא צריך להיות במצב שבו הוא צריך "להדוף" מחבל שמטפס עליו – הוא צריך להיות בעמדה שבה כל מי שמתקרב למרחק של מאות מטרים מהגדר מנוטרל באופן מיידי. אנחנו צריכים להחזיר את הפחד לצד השני. מי שמעז להתקרב לריבונות הישראלית צריך לדעת שהוא לא יחזור הביתה.

המחיר של השאננות

ההיסטוריה מלמדת אותנו ששאננות היא האויב הגדול ביותר של ביטחון ישראל. כל אירוע כזה, שבו מחבל מגיע עד לפתח המוצב, הוא כישלון מודיעיני ומבצעי שחייב להיחקר לעומק. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו "כמעט אסונות". הציבור הישראלי דורש ביטחון, לא תירוצים על "ניסיונות חדירה שסוכלו".

סיכום: או אנחנו או הם

הגיע הזמן שהדרג המדיני ייתן לצה"ל את הגיבוי המלא לפעול ביד קשה ובלתי מתפשרת. אם לא נשנה את המשוואה עכשיו, אנחנו נשלם מחיר כבד הרבה יותר בעתיד הקרוב. הגבולות שלנו הם לא מגרש משחקים לארגוני טרור, והגיע הזמן להבהיר זאת באש חיה ובתגובה שלא משתמעת לשני פנים. מי שמטפס על החומה שלנו – שלא יצפה לרדת ממנה בחיים.