הכנרת: פנינה תיירותית או שדה מוקשים ביולוגי?

שוב זה קורה. משרד הבריאות מפרסם אזהרת רחצה בחופים צינברי, צמח וגופרה, והציבור הישראלי שואל את עצמו – האם נשאר מקום בטוח באגם הלאומי שלנו? בעודנו מנסים להתאושש מהטראומה הלאומית של הילד בן ה-9 שנאבק על חייו לאחר שנדבק ב'אמבה אוכלת המוח' הנדירה, נראה שהכנרת הפכה למקום שבו כל טבילה הופכת להימור מסוכן על החיים.

הפקרות תחת כותרת של 'חופים פתוחים'

האבסורד זועק לשמיים: משרד הבריאות מזהיר, אך החופים נשארים פתוחים לרווחה. ראש עיריית טבריה וגורמי תיירות ממהרים להרגיע שהכול בסדר, שהעסקים כרגיל, ושאין הנחיה לסגירה גורפת. אבל בואו נקרא לילד בשמו – זוהי הפקרות. איך אפשר להזמין משפחות עם ילדים לבלות במקום שבו המומחים עצמם מודים שאי אפשר להבטיח בטיחות, ושמציאת האמבה הקטלנית היא כמו 'חיפוש מחט בערמת שחת'?

הנחיות הזויות למציאות בלתי אפשרית

ההמלצות של משרד הבריאות – להימנע מצלילה, להשתמש באטם אף, לא להכניס את הראש למים – הן לעג לרש. מישהו באמת מדמיין ילד בן 5 או 8 משחק במים עם אטם אף ומקפיד לא להרטיב את הראש? זוהי דרך מכובסת של הממסד להסיר מעצמו אחריות ולהעביר את הנטל אל האזרח הקטן. אם המים מסוכנים, תסגרו את החופים. אם הם בטוחים, תפסיקו להפחיד את הציבור. הגימגום הזה עולה לנו בבריאות.

האמבה כאן כדי להישאר

האמת המרה, כפי שהודו בכירים במשרד הבריאות, היא שהאמבה נמצאת בכנרת והיא כנראה לא הולכת לשום מקום. התנאים האקולוגיים של האגם הם כר פורה לשגשוגה, והסיכון יפחת משמעותית רק כשהטמפרטורות ירדו משמעותית. אז למה אנחנו מחכים? למה אנחנו ממשיכים לשחק ברולטה רוסית עם הציבור הישראלי במקום לנקוט בצעדים נחרצים?

הגיע הזמן לשקיפות ואחריות

הציבור הישראלי דורש תשובות, לא הנחיות מעורפלות. אנחנו לא צריכים עוד דוחות של מבקר המדינה שמדברים על 'תיאום בין משרדים' בזמן שהורים חרדים לשלום ילדיהם. אנחנו צריכים הנהגה שלא מפחדת לקבל החלטות קשות, גם אם הן פוגעות ברווחי התיירות של טבריה. הבריאות שלנו אינה הפקר, והכנרת – האוצר הלאומי שלנו – לא יכולה להפוך למלכודת מוות בגלל חוסר רצון להודות במציאות.

סוף דבר: האם נלמד לקח?

הקיץ הזה ייזכר כקיץ שבו איבדנו את הביטחון באגם הלאומי. האזהרות בחופים צינברי, צמח וגופרה הן רק קצה הקרחון של מחדל מתמשך. עד שלא יתייחסו לבריאות הציבור כערך עליון שקודם לכל אינטרס כלכלי, נמשיך לראות את אותן כותרות, את אותם אזהרות, ואת אותה תחושת חוסר אונים. הגיע הזמן להתעורר לפני שהטרגדיה הבאה תכה בנו.