הטרור לא עוצר לרגע: הבוקר בבנימין

הבוקר (ראשון) שוב הוכח כי המרחק בין שגרה מתוחה לבין טבח נורא הוא סכין אחת שלופה. פלסטיני חמוש הגיע לחוות בודדים בלב בנימין, כשהוא נחוש בדעתו להוציא לפועל פיגוע דקירה רצחני. רק בזכות תגובה מהירה, מקצועית ונחושה של כוח צה"ל שפעל במקום, המחבל נוטרל בטרם הספיק לפגוע בנפש. האירוע הזה הוא תזכורת כואבת ומדממת לכך שהחזית ביהודה ושומרון בוערת, וכי האויב מחפש כל פרצה כדי להכות בנו בתוך ביתנו.

הפקרות ביטחונית או מציאות בלתי נמנעת?

השאלה שצריכה להישאל היום בכל בית בישראל היא: עד מתי? בעוד הדרג המדיני עסוק בוויכוחים פוליטיים ובניסיונות לרצות גורמים בינלאומיים, המתיישבים ביהודה ושומרון נמצאים בחזית המערכה יום-יום, שעה-שעה. כל חווה, כל מאחז וכל נקודת התיישבות הופכים למטרה נייחת עבור מחבלים שרואים בנו פולשים על אדמתם. האם אנחנו באמת עושים מספיק כדי להרתיע את המפגע הבא, או שאנחנו מסתפקים ב"נטרול" אחרי שהסכין כבר הונפה?

הרתעה שנשחקה עד דק

לא ניתן להתעלם מהעובדה שההרתעה הישראלית נמצאת בשחיקה מתמדת. כאשר מחבלים מרגישים שהם יכולים להגיע עד לפתח הבית ולנסות לרצוח, סימן שמשהו בשיטה שלנו קרס. הניסיונות להפריד בין הזירות השונות – עזה, לבנון ויהודה ושומרון – מתגלים פעם אחר פעם כקונספציה מסוכנת. האויב מבין היטב את החולשה שלנו, והוא מנצל אותה כדי להפוך את החיים ביהודה ושומרון לבלתי נסבלים.

הגיע הזמן למדיניות של אגרוף ברזל

הגיע הזמן להפסיק עם הגינויים הרפים ולעבור למדיניות של אגרוף ברזל. מי שמגיע עם סכין כדי לרצוח יהודים צריך לדעת שגורלו נחרץ עוד לפני שהוא מגיע ליעד. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך ולנהל את הסכסוך ב"פינצטה". הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון חייבת להיות מוחלטת, והביטחון של כל אזרח – בין אם הוא גר בעיר גדולה או בחווה מבודדת – חייב להיות בראש סדר העדיפויות הלאומי.

השקט שלפני הסערה?

האירוע הבוקר בבנימין הוא לא "עוד אירוע". הוא סימפטום למציאות שבה הטרור מרים ראש בכל מקום שבו הוא מזהה היסוס. אם לא נתעורר עכשיו, אם לא נחזיר את ההרתעה בכל מחיר, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בפני מציאות שבה כל יציאה מהבית הופכת למבצע צבאי. הגיע הזמן שהממשלה תפסיק לדבר ותתחיל לפעול – לפני שהסכין הבאה תמצא את המטרה שלה.