הטרור מגיע לפתח הבית: מי הבא בתור?

עוד יום, עוד דקירה, עוד אזרח ישראלי שנלחם על חייו בבית החולים. הפעם זה קרה בגבעת ח"ן, ממש מתחת לאף שלנו, סמוך לרעננה. גבר כבן 40, אדם שיצא לדרכו ככל הנראה בתמימות, מצא את עצמו בתוך סיוט של דם וסכינים. צוותי מד"א שהוזעקו למקום נאלצו לפנות אותו במצב קשה לבית החולים מאיר בכפר סבא, כשהוא סובל מפצעי דקירה קשים. בזמן שאתם קוראים את השורות האלו, הרופאים נלחמים על כל נשימה שלו, בזמן שהתוקפים – ככל הנראה – נעלמו אל תוך החשיכה.

הפקרות ביטחונית שזועקת לשמיים

עד מתי נמשיך להשלים עם המציאות המעוותת הזו? אנחנו חיים במדינה שבה כל יציאה מהבית הופכת להימור על החיים. האם הפכנו למערב פרוע? האם הביטחון האישי של אזרחי ישראל הפך להמלצה בלבד? המקרה הזה בגבעת ח"ן הוא לא אירוע מבודד, הוא תמרור אזהרה בוהק ומהבהב לכל מי שבוחר לעצום עיניים. הטרור לא מחכה להזמנה, הוא דופק לנו בדלת, והוא עושה זאת באכזריות חסרת מעצורים.

המשטרה והמערכת: איפה אתם כשצריך אתכם?

הציבור הישראלי מאס בתירוצים. אנחנו שומעים שוב ושוב על "חקירות שנפתחו" ועל "מאמצים לאיתור החשודים", אבל בשטח – הדם ממשיך להישפך. האם המשטרה איבדה את ההרתעה? האם מערכת אכיפת החוק הפכה לשיניים ללא נשיכה? כשאזרחים נדקרים בלב הארץ, זה סימן מובהק לכך שהמשילות קרסה. אנחנו לא צריכים עוד ועדות חקירה, אנחנו צריכים יד ברזל שתחזיר את הביטחון לרחובות.

הגיע הזמן להפסיק להתנצל

הגיע הזמן להפסיק את הדיבורים המכובסים. מי שמרים סכין על יהודי צריך לדעת שהוא לא יחזור הביתה. הגישה הליברלית והמתחשבת כלפי טרוריסטים ופושעים אלימים הובילה אותנו למצב שבו אזרחים חוששים ללכת ברחוב. אנחנו דורשים ביטחון, אנחנו דורשים הרתעה, ואנחנו דורשים שהדם שלנו לא יהיה הפקר. כל דקירה כזו היא תזכורת כואבת לכך שאם לא נגן על עצמנו, אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורנו.

השקט שלפני הסערה הבאה

הערב, בעוד משפחה אחת מתפללת לשלומו של יקירם בבית החולים, המדינה כולה צריכה לשאול את עצמה: מה השלב הבא? האם נמשיך להתרגל לחדשות האלו כחלק מהשגרה? אסור לנו להתרגל. אסור לנו להשלים עם המציאות הזו. הגיע הזמן להרים את הקול, לדרוש תשובות, ולדרוש פעולה נחרצת. מי שלא מסוגל להגן על אזרחיו, שלא יתפלא כשהזעם הציבורי יתפרץ בכל הכוח. הכתובת לא רק על הקיר – היא מוכתמת בדם על המדרכות שלנו.