שבע שנים בכלא: הבוזז השפל של מסיבת הנובה קיבל את מה שמגיע לו!

הצדק נעשה, אך האם הוא מספיק?

שבע שנים. זהו המחיר שקבע בית המשפט עבור רם שאהין, אדם שבחר להפוך את זירת הטבח הנוראית ביותר בתולדות המדינה למקור לרווח אישי. בזמן שגופותיהם של נרצחי מסיבת הנובה עוד היו פזורות בשטח, ובזמן שמשפחות שלמות חרבו עליהן עולמן, שאהין לא ראה לנגד עיניו אנושיות או כבוד למתים – הוא ראה הזדמנות עסקית. הוא ראה ציוד הגברה יקר, גנרטורים, ורכוש ששייך לאנשים שרק רצו לרקוד, וגזל אותם ללא בושה.

השפל המוסרי של ה-7 באוקטובר

הפרשה המזעזעת הזו, שהסעירה את המדינה, נחשפה במלוא כיעורה. שאהין, יחד עם שותפיו לפשע, לא הסתפקו בביזה רגילה; הם תכננו את המהלך בקור רוח, תוך שהם מנצלים את הכאוס המוחלט ששרר בשטח. הם יצרו קשר עם נהגי משאיות והציגו מצגי שווא כדי להעמיס ציוד בשווי מאות אלפי שקלים, ציוד שהיה שייך לאנשים כמו מתן ליאור ז"ל, איש הגברה שקיפח את חייו באותו בוקר ארור. זוהי לא רק עבירה פלילית, זוהי סטירת לחי מצלצלת לכל ערך מוסרי בסיסי בחברה הישראלית.

האם שבע שנים הן עונש מרתיע?

בעוד שגזר הדין של שבע שנות מאסר מהווה מסר ברור מצד מערכת המשפט, רבים בציבור שואלים את עצמם: האם זה באמת מספיק? האם אדם שבוזז את קורבנות הטבח הגדול ביותר מאז השואה ראוי לחזור לחברה בעוד שנים ספורות? הבוזזים הללו לא רק גנבו רכוש; הם גנבו את כבודם של הנרצחים ודרכו על זכרם. כל בורג וכל רמקול שנגנבו מהנובה הם עדות לאטימות לב שקשה לתפוס.

הלקח שחייב להדהד

המקרה של שאהין חייב להוות תמרור אזהרה לכל מי שחושב שניתן להפיק רווח מהטרגדיה הלאומית שלנו. המדינה חייבת להחמיר בענישה כלפי כל מי שמעז לפגוע ברכושם של נרצחים או ניצולים. לא מדובר כאן ב"עוד גניבה", אלא בביזה של זיכרון לאומי. הציבור הישראלי דורש אפס סובלנות כלפי מי שרוקד על הדם, תרתי משמע.

סוף פסוק?

רם שאהין יבלה את השנים הקרובות מאחורי סורג ובריח, שם יהיה לו מספיק זמן לחשוב על המעשים השפלים שלו. אך עבור משפחות הנרצחים, הכאב יישאר לתמיד. הלקח מהפרשה הזו חייב להיות ברור: החברה הישראלית לא תסלח ולא תשכח את אלו שבחרו להיות צבועים בשחור בזמן שהמדינה כולה בכתה. הגיע הזמן להפסיק לרחם על מי שאיבד כל צלם אנוש.