המיגוניות של המוות הופכות למוזיאון: האם איבדנו את הבושה?
שר המורשת הכריז על המיגוניות בעוטף עזה כאתר מורשת לאומי. בזמן שהפצעים עוד מדממים, האם מדובר בצעד של הנצחה ראויה או בקיבוע טראומטי של מחדל שמעולם לא היה צריך לקרות?
Ronen Abergel — The Hair Artists
ספר אמן בטורונטו · לקביעת תור: התקשרו עכשיו
הצטרפו לקהילת פרספקטיבה
הרשמה חינם — התעדכנו בכתבות חדשות, שמרו כתבות והגיבו. לוקח שניות.
שלוש שנים אחרי השבת השחורה, המדינה החליטה להפוך את המיגוניות בעוטף עזה – אותם בתי קברות מבטון שבהם נטבחו צעירים ומשפחות – ל"אתר מורשת לאומי". שר המורשת הכריז על המבנים הללו כ"עתיקות", צעד שנועד למנוע את הריסתם ולהפוך אותם למוקד שימור והנצחה. אבל בואו נקרא לילד בשמו: האם אנחנו מנציחים גבורה, או שאנחנו מקדשים את המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה?
הבטון שספג את הדם
המיגוניות הללו, שנועדו להגן על אזרחי ישראל, הפכו ב-7 באוקטובר למלכודות מוות. הן עדות אילמת לאוזלת היד, להפקרה ולכישלון הקונספציה שקרסה על יושביה. להכריז עליהן כ"אתר מורשת" זהו מהלך שמעורר תהיות קשות. האם המטרה היא לזכור את הנופלים, או שמא מדובר בניסיון פוליטי לעטוף את הכישלון בערכים של "מורשת" כדי להשקיט את המצפון הלאומי?
הנצחה או קיבוע טראומה?
יש מי שיגידו שזהו צעד הכרחי כדי שהדורות הבאים לא ישכחו. אך האם אנחנו באמת צריכים את קירות הבטון המדממים האלו כדי לזכור? הרי הזיכרון צרוב בבשרנו, בנפשנו ובחברה הישראלית כולה. הפיכת זירות הטבח לאתרי מורשת רשמיים עלולה להפוך את האזור למוזיאון של טראומה, במקום לאפשר לתושבי העוטף להשתקם ולבנות חיים חדשים על חורבות העבר.
ההחלטה שמעוררת סערה
הפצצה שתשנה את חוקי המשחק: ארה"ב בוחנת שימוש ב-"אם כל הפצצות" נגד איראן
ההחלטה כוללת גם את הרכב שבו חילץ עוז דוידיאן עשרות צעירים מהנובה, שהוכרז אף הוא כ"עתיקה". כאן, בניגוד למיגוניות, מדובר בסיפור של גבורה אישית יוצאת דופן. אך הערבוב בין סיפורי הגבורה לבין המיגוניות שבהן נרצחו אזרחים חפים מפשע יוצר תחושה של טשטוש גבולות. האם המדינה מנסה להפוך את כל האירוע ל"מורשת" אחת גדולה כדי להסיט את הדיון מהאחריות הישירה של הדרגים המדיניים והביטחוניים?
האם זו הדרך הנכונה?
ההיסטוריה תשפוט אם המיגוניות הללו יהפכו לאתר עלייה לרגל או לתזכורת כואבת מדי שמוטב היה להסיר מהנוף. בינתיים, הציבור הישראלי נותר חלוק. יש מי שרואים בכך כבוד אחרון לקורבנות, ויש מי שרואים בכך ניסיון ציני להפוך את הטראומה למוצג מוזיאוני. דבר אחד בטוח: המיגוניות האלו הן לא "עתיקות". הן פצע פתוח, והן כאן כדי להזכיר לנו שעד שלא נפיק את הלקחים האמיתיים, המורשת היחידה שאנחנו משאירים לילדינו היא מורשת של הפקרה.
המיגוניות של המוות הופכות למוזיאון: האם איבדנו את הבושה?
מה עמדתכם?
ההחלטה שמעוררת סערה ההחלטה כוללת גם את הרכב שבו חילץ עוז דוידיאן עשרות צעירים מהנובה, שהוכרז אף הוא כ
סוף דבר: מה אנחנו משאירים לדורות הבאים?
הגיע הזמן להפסיק להתעסק בשימור בטון ולהתחיל להתעסק בשימור החוסן הלאומי שלנו. אם הממשלה חושבת שצביעת מיגוניות בסטטוס של "אתר מורשת" תנקה את הכתמים של ה-7 באוקטובר, היא טועה טעות מרה. הזיכרון האמיתי לא נמצא בבטון, הוא נמצא בתיקון, בצדק ובביטחון שאנחנו חייבים להחזיר לאזרחי ישראל. כל השאר? זה רק רעש רקע.
מקור: Ynet
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היה הראשון!