דם על האדמה, דמעות בטקס: האם באמת אפשר לחיות לצד מי ששחט את ילדינו?
בטקס הזיכרון המצמרר באתר הנובה, אב שכול הטיח את האמת הכואבת: הילדים שלנו השאירו צוואה שנכתבה בדם. אבל האם הקריאה לחיות 'זה לצד זה' היא צוואה מוסרית או אשליה מסוכנת שמתעלמת מהמציאות האכזרית?
Ronen Abergel — The Hair Artists
ספר אמן בטורונטו · לקביעת תור: התקשרו עכשיו
הצטרפו לקהילת פרספקטיבה
הרשמה חינם — התעדכנו בכתבות חדשות, שמרו כתבות והגיבו. לוקח שניות.
הצוואה שנכתבה בדם: האם אנחנו מקשיבים?
השקט המעיק ששרר באתר פסטיבל הנובה ברעים נשבר השבוע על ידי זעקה אחת, חדה וחותכת, של אב שכול שאיבד את היקר לו מכל בטבח הנורא של ה-7 באוקטובר. בעוד המדינה כולה עסוקה בוויכוחים פוליטיים קטנוניים, בטקסים מפוצלים ובהטחת האשמות בין הדרג המדיני לביטחוני, עמד אב אחד מול האדמה שספגה את דם ילדינו והזכיר לכולנו את מה שאנחנו מנסים לשכוח: הילדים האלו לא מתו בשביל עוד כותרת בעיתון, הם מתו בשביל חזון שמרגיש היום רחוק מתמיד.
האשליה של 'חיים משותפים' מול מציאות של טרור
האב השכול דיבר על 'צוואה שנכתבה בדם' – הצוואה לחיות זה לצד זה. אבל בואו נסתכל למציאות בעיניים, בלי פילטרים ובלי ייפוי כוח: האם אפשר לחיות לצד מי שרואה בך מטרה לחיסול? האם הקריאה הזו היא צוואה מוסרית נעלה, או שמא מדובר באשליה מסוכנת שמתעלמת מהעובדה שחלק מהשכנים שלנו לא רוצים לחיות 'לצדנו', אלא רוצים לראות אותנו נמחקים מהמפה?
הפקרות ביום הדין
הטקס ברעים הוא תזכורת כואבת לא רק לאובדן, אלא גם להפקרה. בעוד המשפחות מתכנסות כדי לבכות את יקיריהן, הציבור הישראלי נאלץ לצפות בקרקס פוליטי שבו נתניהו וראשי מערכת הביטחון עסוקים בגרסאות סותרות, בפרוטוקולים חלקיים ובניסיונות נואשים להציל את הכיסא שלהם. איפה הייתה המדינה כשהילדים האלו נטבחו? איפה הייתה ההגנה כשהמוזיקה הפכה לצרחות אימה?
הפצצה שתשנה את חוקי המשחק: ארה"ב בוחנת שימוש ב-"אם כל הפצצות" נגד איראן
הלקח שלא נלמד
אנחנו ממשיכים לדבר על 'אחדות' ועל 'חיים משותפים', אבל האם אנחנו באמת מבינים את המחיר? הטרור לא מבחין בין ימין לשמאל, בין חילוני לדתי. הוא רוצה את כולנו באותו בור. להמשיך לדבר על שלום עם מי שחגג את מותנו ב-7 באוקטובר זה לא רק נאיבי – זה חוסר אחריות לאומי שגובל בהפקרות.
הצוואה האמיתית: כוח, לא התנצלות
דם על האדמה, דמעות בטקס: האם באמת אפשר לחיות לצד מי ששחט את ילדינו?
מה עמדתכם?
בעוד המשפחות מתכנסות כדי לבכות את יקיריהן, הציבור הישראלי נאלץ לצפות בקרקס פוליטי שבו נתניהו וראשי מערכת הביטחון עסוקים בגרסאות סותרות, בפרוטוקולים חלקיים ובניסיונות נואשים להציל את הכיסא שלהם
הצוואה האמיתית של הילדים שנרצחו בנובה היא לא רק 'לחיות', אלא להבטיח שאנחנו כאן כדי להישאר, חזקים ובלתי מנוצחים. אם אנחנו רוצים לכבד את זכרם, אנחנו צריכים להפסיק להתנצל על הקיום שלנו. אנחנו צריכים להפסיק לחפש אישורים מהעולם או מהאויב לזכותנו לחיות כאן. הגיע הזמן להפסיק את הדיבורים על 'חיים לצד' ולהתחיל לדבר על 'ניצחון מוחלט'.
הסוף לשתיקה
הטקסים האלו חייבים להיות קריאת השכמה, לא רק רגע של אבל. אם לא נלמד את הלקח, אם נמשיך להאמין באשליות של שלום עם מי שרוצה להשמידנו, אנחנו בוגדים בצוואה של אלו שאינם עוד. הגיע הזמן להפסיק את הריקוד על הדם ולהתחיל לבנות מדינה שלא צריכה להתנצל על כך שהיא מגינה על אזרחיה. האם אנחנו מסוגלים לזה, או שנמשיך לחיות באשליה עד הטבח הבא?
מקור: Ynet
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היה הראשון!