הצדק נעשה, אך הכאב נותר פתוח

שש שנים ארוכות ומייסרות חלפו מאז אותו לילה ארור שבו סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל, לוחם סיירת גולני, נפל בקרב. הלילה, עם מתן גזר הדין למחבל שנטל את חייו, הציבור הישראלי שואל את עצמו: האם מאסר עולם הוא באמת העונש הראוי למי שגדע חיים של גיבור ישראל? בעוד שהמשפחה השכולה מקבלת סגירת מעגל משפטית, התחושה ברחוב הישראלי נותרה מורכבת, כואבת וזועמת.

הבלוק שהרעיד את המדינה

נזכיר למי ששכח: עמית בן יגאל ז"ל נהרג במהלך פעילות מבצעית בכפר יעבד, כאשר מחבל השליך בלוק כבד מגג בית ישירות על ראשו. זה לא היה "אירוע בודד" – זו הייתה הצהרת כוונות של הטרור שרואה בכל חייל ישראלי מטרה לגיטימית. העובדה שלקח למערכת המשפט שנים להגיע לרגע הזה מעלה תהיות קשות על יעילות האכיפה וההרתעה במדינת ישראל.

הרתעה? לא בבית ספרנו

בעוד המחבל נשלח אל מאחורי סורג ובריח, המציאות בשטח ממשיכה לבעור. האם מאסר עולם ימנע את המחבל הבא? האם הוא ירתיע את הטרוריסטים שמתכננים את הפיגוע הבא בלב ערינו? התשובה, למרבה הצער, מהדהדת בבירור: לא. כל עוד המערכת לא תנקוט בצעדים דרסטיים יותר, כמו גירוש משפחות מחבלים או עונש מוות לרוצחים שפלים, נמשיך לראות את אותם מחזות של שכול וכאב.

הפקרות ביטחונית או אזלת יד?

אנחנו חיים בתקופה שבה הביטחון האישי הפך למצרך נדיר. בזמן שהמערכת מתעסקת בבירוקרטיה משפטית, הטרור מרים ראש. הציבור הישראלי דורש יד קשה, דורש משילות, ודורש שהדם של הלוחמים שלנו לא יהיה הפקר. גזר הדין הזה הוא אולי ניצחון קטן בתוך מלחמה ארוכה, אך הוא רחוק מלהיות הפתרון.

הגיע הזמן להפסיק להתנצל

הגיע הזמן שהמדינה תפסיק להתנצל על כך שהיא נלחמת על חייה. הגיע הזמן להפסיק לחשוש מביקורת בינלאומית ולשים את ביטחון אזרחינו וחיילינו בראש סדר העדיפויות. עמית בן יגאל ז"ל לא היה רק חייל, הוא היה סמל לדור שלם של לוחמים שמקריבים את חייהם כדי שאנחנו נוכל לישון בשקט. מה אנחנו עושים כדי להצדיק את ההקרבה הזו?

סיום ללא נחמה

המחבל יירקב בכלא, אבל עמית לא יחזור. המשפחה תמשיך להתמודד עם החלל העצום, והחברה הישראלית תמשיך לשאול את עצמה לאן אנחנו הולכים. אם אנחנו רוצים לנצח את הטרור, אנחנו צריכים להפסיק לשחק לפי הכללים של האויב. הגיע הזמן למדיניות של אגרוף ברזל, ללא פשרות וללא רחמים. כי במזרח התיכון, מי שלא מכה – מוכה.