הפקרות שגובה מחיר דמים

הלב נשבר, אך הזעם גובר. הדיווח על מותה של הולכת הרגל שנפגעה מרכב בגליל המערבי הוא לא עוד 'תאונה מצערת' – זוהי עדות נוספת לקריסת המשילות והביטחון האישי ברחובות ישראל. בעודנו עסוקים בוויכוחים פוליטיים אינסופיים, אזרחים תמימים ממשיכים להפוך לקורבנות של תרבות נהיגה פרועה, תשתיות לקויות ואכיפה שנראית לעיתים כמו המלצה בלבד.

הכבישים הפכו למערב הפרוע

אי אפשר להמשיך לעצום עיניים. בכל יום אנחנו שומעים על עוד אירוע, עוד משפחה שחרב עליה עולמה, עוד חיים שנגדעו ברגע אחד של חוסר אחריות. האם הפכנו לחברה שמשלימה עם העובדה שהיציאה מהבית הפכה למשימת התאבדות? הנתונים היבשים על תאונות הדרכים הם רק קצה הקרחון של מציאות שבה חיי אדם הפכו למצרך זול.

איפה האכיפה? איפה ההרתעה?

אנחנו דורשים תשובות. איפה המשטרה? איפה משרד התחבורה? במקום להשקיע משאבים בפתרונות קסם, הגיע הזמן להחמיר את הענישה בצורה דרסטית. נהג שנוהג בחוסר אחריות ומקפח חיים צריך לשבת מאחורי סורג ובריח לשנים ארוכות, לא לקבל עסקאות טיעון מקלות. ההרתעה בישראל נשחקה עד דק, והתוצאות המדממות מונחות לפתחנו בכל יום מחדש.

הגיע הזמן לשינוי תפיסתי

לא מדובר רק בנהגים, אלא בתרבות שלמה שצריכה לעבור ניעור. אנחנו צריכים להפסיק לסלוח לתרבות ה'יהיה בסדר' ול'לי זה לא יקרה'. כל אחד מאיתנו חייב לקחת אחריות, אבל האחריות הראשונה במעלה מוטלת על הדרג המדיני. אם המדינה לא מסוגלת להגן על אזרחיה בכבישים, מה הערך של כל שאר ההבטחות שלה?

הדם הזה על הידיים של כולנו

המשפחה שאיבדה את יקירתה היום לא תתנחם בסטטיסטיקות. הם נותרו עם חלל עצום ועם השאלה המייסרת: למה? למה היא לא חזרה הביתה? הגיע הזמן להפסיק את ההפקרות הזו. אנחנו דורשים תוכנית חירום לאומית, אכיפה בלתי מתפשרת ותשתית שתגן על הולכי הרגל, ולא תפקיר אותם לנהגים דורסניים.

די לדיבורים, הגיע הזמן למעשים

הגיע הזמן להפסיק את הדיבורים הריקים מתוכן. אנחנו לא צריכים עוד ועדות חקירה ולא עוד הצהרות לתקשורת. אנחנו צריכים תוצאות בשטח. אם הממשלה לא תתעורר עכשיו, הדם הבא שיישפך על הכביש יהיה באחריותם הישירה של אלו שיושבים בכיסאות המרופדים ומתעלמים מהמציאות המדממת בחוץ.