הפקרות בצהרי היום: המשטרה מרימה ידיים

מדינת ישראל נמצאת בנקודת שפל מסוכנת. האירוע המביש שהתרחש ליד בית שאן, בו נאלצו כוחות המשטרה לשחרר עריק מצה"ל רק בגלל איומי המון זועם, הוא לא פחות מסטירת לחי לכל חייל, לכל משרת מילואים ולכל אזרח שומר חוק. במקום לאכוף את החוק ולמצות את הדין עם מי שבוחר להפנות עורף לביטחון המדינה, המשטרה בחרה בדרך הקלה – כניעה מוחלטת לאנרכיה.

החוק הפך להמלצה?

העובדה שנוכחים במקום הצליחו להניא את השוטרים מביצוע תפקידם באמצעות איומים בהפגנה היא תעודת עניות למערכת אכיפת החוק. האם הגענו למצב שבו קבוצת לחץ יכולה להכתיב למשטרה את מי לעצור ואת מי לשחרר? נראה כי המסר שעובר מהשטח הוא ברור: אם תצעקו מספיק חזק ותאיימו בהפרות סדר, המדינה תתקפל. זוהי לא רק חולשה, זוהי סכנה קיומית למשילות שלנו.

רצף של כניעות

אירוע זה אינו עומד בפני עצמו. בחודשים האחרונים ראינו כיצד הפגנות אלימות, חסימות כבישים ופריצות לתחנות משטרה הפכו לכלי נשק בידי קיצונים המבקשים לחמוק מחובת הגיוס. מפריצה לביתו של קצין משטרה צבאית ראשי ועד לחסימות צירים מרכזיים, נראה כי המערכת איבדה את ההרתעה. כל שחרור של עריק תחת לחץ הוא ניצחון לאנרכיה ותבוסה לערך השוויון בנטל.

הפוליטיקה של ההפקרות

הסערה הפוליטית סביב גיוס בני הישיבות רק מוסיפה שמן למדורה. כאשר בכירים במערכת הפוליטית מהססים לגבות את כוחות הביטחון באופן חד-משמעי, השוטרים בשטח נותרים לבדם מול המון זועם. הגיע הזמן להפסיק עם הגינויים הרפים ולהתחיל לפעול ביד ברזל. מי שבוחר להשתמט משירות צבאי בזמן מלחמה, ומי שבוחר להפריע לכוחות הביטחון לבצע את עבודתם, חייב לשלם מחיר כבד.

הגיע הזמן להחזיר את המשילות

הציבור הישראלי, שנושא בנטל המילואים והשירות הסדיר, לא יכול להמשיך לצפות מהצד במופע האימים הזה. המשטרה חייבת לקבל גיבוי מלא להפעלת כוח נחושה נגד כל מי שמנסה לשבש את אכיפת החוק. אם לא נשים סוף לתופעת ה"שחרור בגלל איומים", אנחנו מאבדים את המדינה שלנו לאנרכיסטים. האם אנחנו מוכנים להמשיך לחיות במציאות שבה החוק חל רק על מי שאין לו "גב" פוליטי או כוח להפגין? התשובה חייבת להיות לא מוחלט.