האדמה בוערת, והפעם נראה שאין דרך חזרה. בעוד הדרגים המדיניים בירושלים ממשיכים לשדר "עסקים כרגיל", המציאות בשטח צועקת משהו אחר לגמרי. תקיפות אוויריות ישראליות בדרום סוריה, שגבו מחיר דמים כבד, יחד עם פעולות צבאיות בלתי פוסקות ברצועת עזה – כולל מותו הטרגי של פעוט בן ארבע – מציבות את ישראל בנקודת רתיחה מסוכנת מול הקהילה הבינלאומית ומול אויבינו המושבעים.

האם מישהו בחדר הקבינט בכלל מקשיב?

השאלות הקשות מתחילות להצטבר, והתשובות? הן נעלמו מזמן. האם הממשלה הנוכחית מנהלת אסטרטגיה ביטחונית סדורה, או שאנחנו נגררים להרפתקאות צבאיות ללא תכלית, רק כדי לספק כותרות למהדורות החדשות? הציבור הישראלי מופקר למציאות של הסלמה מתמדת, בזמן שהדיפלומטיה נראית כמו בדיחה עצובה במסדרונות האו"ם.

הדם של הילדים על הידיים של מי?

אי אפשר להתעלם מהדיווחים האחרונים על מותם של אזרחים, בהם ילדים, בתקיפות האחרונות. כל תקיפה כזו היא דלק למכונת התעמולה של חיזבאללה, חמאס ואיראן. האם אנחנו מבינים את המחיר המוסרי והבינלאומי שאנחנו משלמים? או שמא הפכנו לאדישים לחלוטין לדם שנשפך, כל עוד זה קורה "שם" ולא "כאן"?

הסכנה האמיתית: בידוד מדיני מוחלט

בעוד ארה"ב מותחת ביקורת גלויה על התנהלות ישראל ומתנה נסיגות בלחץ בינלאומי, נראה שישראל הולכת ומבודדת את עצמה. האם אנחנו באמת חושבים שנוכל להמשיך להילחם בכל החזיתות בו-זמנית, בלי שום רשת ביטחון מדינית? המצב בלבנון, בסוריה ובעזה הוא לא רק "סבב" – זו מלחמה רב-זירתית שמתהווה לנגד עינינו.

הגיע הזמן להפסיק את ההצגה

הגיע הזמן שהדרג המדיני יפסיק להסתתר מאחורי סיסמאות ריקות מתוכן. אנחנו דורשים תשובות! מהו היעד הסופי? האם יש תוכנית יציאה, או שאנחנו נידונים לחיות על החרב לנצח? הציבור הישראלי לא יכול להמשיך לחיות בערפל קרב שנוצר על ידי פוליטיקאים שמפחדים לקבל החלטות אמיצות.

האם אנחנו בדרך לאסון?

השקט המדומה שבו אנחנו מנסים להיאחז הוא אשליה מסוכנת. כל יום שעובר ללא פתרון מדיני אמיתי, הוא יום שבו הסיכוי למלחמה כוללת גדל. האם נתעורר רק כשיהיה מאוחר מדי? האם נמשיך להקריב את עתיד ילדינו על מזבח של אגו פוליטי וכישלון אסטרטגי? תתחילו לדבר אמת, לפני שהאש תגיע לפתח הבית של כולנו.